Los Thuthanaka אינם סיפור חדשותי רגיל של תעשיית המוזיקה, אלא מקרה מבחן מעניין לאופן שבו יצירה ניסיונית, לא מתפשרת ולא מותאמת מראש לאלגוריתמים, מצליחה בכל זאת לחדור לשיח הרחב. אחרי שאלבום הבכורה הנושא את שם ההרכב, שיצא במרץ 2025, הוכתר בסוף אותה שנה כאלבום השנה של Pitchfork למרות זמינות מוגבלת והפצה מחוץ לשירותי הסטרימינג המרכזיים, מגיע כעת Wak'a EP חדש וקצר יותר, שיצא ב-3 באפריל 2026 דרך Bandcamp. לפי הסיקור של The Verge ולפי פרטי ההוצאה בעמוד הרשמי של ההרכב, מדובר ביצירה בת שלושה קטעים בלבד, שנמשכת כ-18 וחצי דקות, אך מציעה פרספקטיבה מעט שונה על העולם הצלילי שהצמד בנה לעצמו: פחות מתקפה, יותר התכנסות, ועדיין תחושה של מרחב מוזיקלי שאין לו מקבילה ברורה.
מה בעצם השתנה ב-Wak'a
הנקודה המרכזית שעולה כמעט מכל הסיקורים היא השינוי בטמפרמנט. אם אלבום הבכורה נתפס כעבודה רועשת, גולמית ומכוונת-שיבוש כזו שמערבבת גיטרות, דיסטורשן, דגימות, כלי נגינה בוליביאניים מסורתיים ומרקמים שנשמעים לעיתים כאילו הוקלטו על ציוד שבור במכוון Wak'a בוחר במסלול מעט רגוע יותר. The Verge תיאר אותו כהמשך "רך יותר" שמאט את הקצב ומחליק חלק מהקצוות החדים, אך מבלי לוותר על יסודות השפה המוזיקלית של ההרכב: רמקולים "מפוצצים", דגימות של כלים מסורתיים, שילוב בין plunderphonics לרוק פסיכדלי, ותוספת מודגשת יותר של אווירת shoegaze. במילים אחרות, לא מדובר בוויתור על הזהות המוזיקלית של Los Thuthanaka, אלא בעריכה מחודשת שלה כזו שמעדיפה הדהוד, עומק וגעגוע על פני הלם מיידי.
- שלושה קטעים בלבד, באורך כולל של כ-18.5 דקות
- יציאה רשמית ב-3 באפריל 2026 דרך Bandcamp
- המשך ישיר לבכורה מ-22 במרץ 2025
- מעבר מצליל אגרסיבי ורועש יותר למבנה איטי, מלודי ואטמוספרי יותר
עם זאת, ההאטה היחסית אינה הופכת את Wak'a ליצירה "נגישה" במובן הפשוט של המילה. גם כאן נשמרת תחושה של מוזיקה שחושבת דרך מסורת, זיכרון וחומריות צלילית, ולא דרך פורמט פופ מקובל. לפי The Verge, הקטעים כוללים גיטרות עטופות fuzz ו-reverb, קרנות וכלידים שמבצבצים מתוך המיקס כמו זיכרונות מרוחקים, ותנועה שמרגישה כמו עולם היוצא בהדרגה מתוך חשיכה. התיאור הזה מתכתב היטב עם המסגור הרעיוני של ההוצאה: פרשנות קולית לאגדה איימארית על הזריחה הראשונה. כבר בשלב הזה ברור שה-EP החדש אינו עוד "מיני-אלבום" שנועד לשמר מומנטום תקשורתי, אלא חוליה נוספת בפרויקט אסתטי ותרבותי רחב יותר, שבו כל צליל, שפה והחלטת הפצה הם חלק מאותה אמירה.
הרקע: איך אלבום שלא היה בסטרימינג הפך לתופעה ביקורתית
כדי להבין מדוע Wak'a זוכה לתשומת לב, צריך לחזור לאלבום הבכורה. לפי Pitchfork, Los Thuthanaka הצמד של האחים Chuquimamani-Condori ו-Joshua Chuquimia Crampton הוציאו את אלבום הבכורה בהפתעה במרץ 2025, והוא נשאר מחוץ לפלטפורמות הסטרימינג המרכזיות. דווקא ההיעדר הזה תרם, במידה מסוימת, למעמד החריג שלו: הוא לא היה חלק מהזרם היומיומי של אלבומים שמציפים את Spotify או Apple Music, ולכן התפשט מפה לאוזן, דרך Bandcamp, קהילות מוזיקה עצמאיות וביקורת מקצועית. Pitchfork תיאר את האלבום כיצירה על ארעיות וקביעות, על שורשים עמוקים ומוטציה של צליל, והדגיש את השילוב בין מסורות בוליביאניות ואיימאריות לבין רעש, גזירה, דחיסה ואלקטרוניקה שבורה לכאורה. במובן הזה, הבכורה יצרה מסגרת ציפיות כמעט בלתי אפשרית להמשך.
ההכרה של Pitchfork לא הייתה לבד. מקורות נוספים בתקשורת המוזיקה העצמאית, בהם Our Culture, Bandcamp Daily ופלטפורמות פסטיבלים באירופה, סימנו את Los Thuthanaka כאחד ההרכבים המסקרנים של השנה האחרונה. המשותף לדיווחים הללו הוא הדגשת האופן שבו הצמד ממזג צורות מחול ומוזיקה אנדיניות כמו huayño, kullawada ו-caporal עם גיטרות מעוותות, סינתים גסים, CDJ, דגימות והפקה שנשמעת לעיתים לא גמורה במכוון. גם הזהות האמנותית הרחבה של Chuquimamani-Condori ושל Joshua Chuquimia Crampton קיבלה תשומת לב: לא רק כמוזיקאים, אלא כיוצרים שעוסקים בהישרדות תרבותית איימארית, בזיכרון, בפוליטיקה של צליל ובחיבור בין עבר, עתיד וטקס. לכן ההמשך הנוכחי חשוב לא רק מוזיקלית, אלא גם כבדיקה של השאלה האם פרויקט כה ייחודי מסוגל להתפתח מבלי לאבד את מרכז הכובד שלו.
מיתולוגיה, שפה וזהות: למה Wak'a גדול מהאורך שלו
אחד ההיבטים המעניינים ביותר ב-Wak'a הוא שהמוזיקה עצמה מלווה במעטפת טקסטואלית ותרבותית ברורה. לפי Bandcamp ולפי דיווח ב-Our Culture, ההוצאה כוללת חוברת PDF עם סיפור נלווה, שפורסם באיימארה בלבד ונאצר בשיתוף Shana Inofuentes ו-Eber Miranda מ-Ch’ama Native Americas. Bandcamp מציין גם תרגומי כותרות בסיסיים, ולפיהם Wak'a משמעו "פיצול" או "פרידה". The Verge מסביר שה-EP מפרש את אגדת הבריאה האיימארית של הזריחה הראשונה לאורך שלושה קטעים. יש כאן אפוא מהלך הפוך כמעט מההיגיון המקובל של שוק המוזיקה הגלובלי: במקום לצמצם ייחוד מקומי כדי להקל על צריכה בינלאומית, Los Thuthanaka מעמיקים את השורש הלשוני והמיתולוגי ומזמינים את המאזין להיכנס לעולם שאינו מתווך עד הסוף.
- ה-EP נבנה סביב אגדה איימארית על הזריחה הראשונה
- החוברת המצורפת פורסמה באיימארה בלבד
- הכותרת Wak'a מתורגמת כ"פיצול" או "פרידה"
- הקרדיטים הרשמיים מציינים הקלטה ומיקס בנאשוויל, טנסי
מהזווית הישראלית, זהו פרט משמעותי במיוחד. השיח המקומי על מוזיקה בינלאומית נוטה לעיתים לתרגם יצירות דרך קטגוריות של "נישה" מול "מיינסטרים", או דרך שאלת הנגישות המיידית. אלא ש-Wak'a מזכיר שיש גם מסלול אחר: יצירה שמבקשת מהקהל להתקרב אליה, ולא להיפך. עבור קהל ישראלי שמכיר את הדיונים על שימור שפה, מסורת וזהות לצד מודרניזציה, יש כאן תהודה ברורה. לא משום שההקשר התרבותי דומה, אלא משום שהמתח בין שפה מקומית, זיכרון היסטורי ופלטפורמות גלובליות מוכר היטב גם כאן. במובן הזה, Los Thuthanaka מציעים דוגמה רדיקלית למוזיקה שאינה רק "משלבת השפעות", אלא מייצרת סדר עדיפויות אחר: קודם סיפור, קודם שפה, קודם קהילה ורק אחר כך הפצה ונוחות צרכנית.
המוזיקה עצמה: בין דיסטורשן, shoegaze ומסורת אנדינית
מבחינה מוזיקלית, Wak'a מסקרן דווקא משום שהוא אינו מתכחש לבכורה, אלא מנסח אותה מחדש. Pitchfork תיאר את אלבום 2025 כיצירה רועשת, אנטי-קולוניאלית, שמציבה במרכז מקצבים סינקופיים, כלי נגינה עממיים אנדיניים, מבנים של huayño ו-kullawada, ואסתטיקה מכוונת של clipping וחספוס. The Verge טוען שכעת אותם מרכיבים נשארים במקום, אבל מופעלים אחרת: פחות התנפלות, יותר התארכות; פחות קצב דוחף, יותר מרחב תהודתי; פחות הדגשת השיבוש כהלם, יותר שיבוש כזיכרון. לפי התיאור של הקטעים, "Quta" נפתח ברחפן סינתטי נמוך ובצלילי צרצרים לפני שהגיטרה והתופים המעוותים נכנסים, בעוד "Wara Wara" בונה חומת סאונד יפה ומאיימת בו-זמנית. אלה לא רק ציורים ביקורתיים יפים; הם מסמנים שההרכב מנסה לבחון מה קורה כשהוא מעביר את אותה שפה מאנרגיה של התפרצות לאנרגיה של התגלות.
- שימור חומרי הגלם מהבכורה: דגימות, דיסטורשן, כלים מסורתיים ומיקס מחוספס
- הכנסה בולטת יותר של shoegaze: שכבות גיטרה, reverb, מלודיות נוסטלגיות
- מבנה רעיוני אחיד וקצר יותר, שמרגיש כמו יצירה אחת המחולקת לשלושה פרקים
דווקא הקיצור הזה חשוב. בעולם שבו אלבומים נמדדים לעיתים דרך מספר השמעות, אורך רשימת שירים או פוטנציאל לקליפים, Wak'a בוחר במתכונת ממושמעת בהרבה. שלושה קטעים, 18 וחצי דקות, מסגרת נרטיבית אחת. זה מעניק להאזנה אופי כמעט טקסי. לא במקרה, גם הסיקור של The Verge וגם המידע ב-Bandcamp מדגישים את רעיון הזריחה, המעבר מן החשיכה, ואת ההתקדמות ההדרגתית אל רגע של התלקחות. מבחינה ביקורתית, זו אולי הנקודה המעניינת ביותר: Los Thuthanaka לא מנסים לשחזר את ההפתעה של הבכורה, אלא להוכיח שהעולם שבנו יכול לשאת גם פורמט אחר מדויק, מהודק ואפקטיבי יותר. עבור מאזינים שנרתעו מהעוצמה הלא-מרוסנת של האלבום הראשון, זה עשוי להיות שער כניסה נוח יותר; עבור מי שהתאהבו דווקא בחוסר הנוחות, זו הוכחה שהצמד יודע לשלוט גם בניואנס.
למה זה חשוב מעבר לחובבי מוזיקה ניסיונית
הסיפור של Wak'a חשוב משום שהוא נוגע בכמה מגמות רחבות יותר בתרבות העכשווית. ראשית, הוא ממחיש את כוחן המתחדש של פלטפורמות כמו Bandcamp כמקום שבו יצירות שאינן מתיישרות עם חוקי הסטרימינג עדיין יכולות לבנות קהל והשפעה. שנית, הוא מדגיש עד כמה גופי ביקורת מסוימים עדיין מסוגלים לשנות מסלול של יצירה, גם בעידן שבו נדמה שהאלגוריתם קובע הכול: הבחירה של Pitchfork בבכורה כאלבום השנה העניקה ל-Los Thuthanaka נקודת חדירה לתודעה הרחבה, אבל ה-EP החדש מראה שהמעמד הזה אינו חד-פעמי. שלישית, הוא מזכיר שמוזיקה ניסיונית אינה בהכרח משחק צורני מופשט, אלא יכולה לשאת בתוכה שפה, היסטוריה, פוליטיקה ורוחניות. עבור קוראים בישראל, שמכירים מקרוב ויכוחים על מרכז ושוליים, על שימור תרבות ועל יחסי כוח בין מקומי לגלובלי, זהו מקרה בעל ערך פרשני רחב יותר מסתם ביקורת אלבום.
בשורה התחתונה, Wak'a אינו ניסיון לייצר "גרסה נגישה" של Los Thuthanaka לטובת שוק רחב יותר, אלא פרק נוסף בהתפתחות של הרכב שמסרב להפריד בין אסתטיקה, זהות וסיפור. הוא קצר, אך לא קטן; רגוע יותר, אך לא מרוכך במובן הפשטני; נגיש יותר, אך לא מפושט. לפי מכלול הדיווחים, Los Thuthanaka ממשיכים לפעול מתוך היגיון יצירתי כמעט נדיר: כזה שאינו מתנצל על מורכבות, אינו ממהר להיכנע לפורמטים של הפצה, ואינו מוותר על עומק תרבותי כדי להישמע "אוניברסלי". אם אלבום הבכורה היה הרגע שבו מבקרי מוזיקה גילו את ההרכב, Wak'a הוא הרגע שבו מתברר שלא מדובר בקוריוז של סוף שנה, אלא בגוף עבודה שמתחיל להתגבש לכדי אמירה עקבית. וזה, בעולם מוזיקלי רווי רעש רגעי, כבר עניין משמעותי בפני עצמו.